בעלי טור

הערות אהבה וההחלטה הגדולה

הוא הלך מוקדם ועזב, כל יום, מתחת לכוס או לצלחת או לזכוכית, פתק עם ציור בעט. מחוספס, ילדותי, היה לה חותמת שהיא נדרשת כדי לוודא שהיא אהובה.

היא עבדה בבית, בשגרה החמה שמטילה הנסיבות. הוא שתה קפה כשהוא מסתכל על השקט ואף אחד בחוץ, אבל, אוי, איזה תגמול: הפתקים עם הציורים שהשאיר אחריו.

השמחה הייתה לגלות היכן, והיא העמידה פנים שקשה לנחש - צלוחית, כוס או כוס? מציאת היכן הוקמו הכרטיסים היקרים הפכה לשעה הראשונה שלו ביום למשהו שהאכיל את שאר הזמן.

הם היו סמלי לוגו של כרטיסים, תמיד הושארו באותם מקומות, תמיד אמרו את אותו הדבר - הרישומים היו רפרודוקציות של סיטואציות בהן חיו, הלבבות עפו בשמי הסצינה, השניים נעשו ממשיכות קיסם כי הוא עשה לא יודע להכין בשר - רק עצמות של אנשים. אבל היא חשבה שהפרדות והקביעות של הכרטיסים הם יפים. כמה אהבה.

הזמן עבר והתקלות צצו איתו.

הכרטיסים נעשו נדירים ככל שהדיסוננסים גברו. הוא דרש ממנה את מה שהיא לא רוצה להיות. היא רק רצתה שהוא יאהב אותה - איפה היו הפתקים, הלבבות שעפים בשמי הנוף, משחק המחבואים של המפיות המצוירות?

הוא נעשה עצבני יותר ויותר, התלונן על הכל כל הזמן. היא איבדה את הדחף לעשות את זה נכון. ככל שהיא הגיבה, כך הוא נעשה עצבני יותר.

קרא סיפורים אחרים מאת קלאודיה נינה

בטור סיפורים שהחיים מספרים.

עד שיום אחד הוא אמר משפט שהפך לבלון ענק ובלתי ניתן להריסה:

- סתום את הפה. אני חכם ממך לפחות פי עשרה.

היא לא אמרה מילה. היא קיבלה את סטירת הפנים שהייתה הביטוי הזה, קמה, תיקנה את שמלתה, את החדר שלה, רצתה לתת לה לעולם החיצון מראה של שלווה - בפנים היא התמוטטה, אבל משהו טוב יעשה בזה.

הוא עזב לעבודה.

היא סגרה את הדלת - נעל אותה.

תוך שעתיים היא התקשרה אליו:

- לא תחזור לבית.

הוא לא הבין כלום. איך אותה אישה פתאום לא מסוגלת להגיב לתוקפנות נוקטת בפעולה כזו? הוא ניסה להגיב, אבל לא הייתה שום דרך. הוא פשוט חזר לקחת את מה שהיה שלו, וכבר ארוז לטיול שוב.

היא מצאה את הפתקים במקרה על ידי סידור מגירה. ואיזו שמחה הייתה להתפורר בזה אחר זה בלי שום סקרנות לקרוא מחדש אחד שהיה.

אולי היא לא שמה לב לציורים - הוא פשוט ייצר עצמות של אנשים.

מאת קלודיה נינה - [email protected]

האזינו לפרק החדש בפודקאסט של קלאודיה נינה: Delirium Tremens.

בקר גם בעמוד הרשמי של המחבר.

קלאודיה נינה

לכל הסיפורת שלי יש וידוי קטן - חיי אישי או מישהו אחר. אני חושב שהבאתי את השיגעון הזה לטפל בעולם מהעיתונות, ובאופן כלשהו הפכתי את השתקפות העולם הזה לטקסט. יש לי 13 ספרים שפורסמו - מרומנים לילדים, דרך סיפורים קצרים ומאמרים. אני חושב שרק שירה חסרה, אבל אני חייב את זה.