אנחנו ילד בגוף של מבוגר

אתה ילד ותמיד תהיה.

אני אומר זאת בצדקנות כיוון שראיתי כבר את סבי וסבתי שהיו בשנות ה -80 לחייהם משחקים כדורעף בגן ביתנו בטרסופוליס.

סבתי צחקה כשהכדור נפל ואמרה שהיא לא מספיק מבוגרת בשביל זה.

אבל מי מזדקן את הנשמה?

אני רואה את הילד בעיני סבי כשהוא זוכה או קונה שקית של ג'בוטיקאבה.

כשאתה נותן לילד מתנה אתה אומר את האמת:

אתה לא זה שרוצה לשחק איתו?

אבל אנחנו חושבים שזה מגוחך לשחק עם עגלה בגיל 40.

אנחנו חושבים שהרבה דברים מגוחכים.

אנחנו שופטים הרבה, כמו ילדים.

ההבדל היחיד הוא שמבוגרים שופטים לפי הגב וילדים אומרים שיש לך ריח רגליים בפנים, כששרים מזל טוב ליום הולדתך.

כשהשתיקה הקטלנית הזו משתלטת על הסביבה.

- CARACA TIO FELIPE, MÓ CHULÉ!

ילדים עושים זאת וצוחקים עלינו. בפנינו.

השנים חולפות ואנחנו עדיין לא יודעים איך להתמודד עם תסכולים.

אנחנו לא בשלים מספיק להתמודד עם 'לא'.

או לקבל ביקורת.

אנו יוצרים אינספור ציפיות לגבי אהבות, עבודות, הישגים.

וכשדברים משתבשים, כל מה שאנחנו רוצים זה חיקה של אמא שלנו.

(וכנראה שגם אמא שלנו רוצה את הברכיים של אמא שלה)

אתה יכול להיות נדיב יותר מסילביו סנטוס בערב חג המולד, אבל אני מתערב שאתה מתקשה להתנצל גם כשאתה מרגיש שאתה צודק.

כי, פעמים רבות, אנשים מעדיפים להיות בטוחים מאשר להיות בשלום.

כשאנחנו נלחמים עם מי שאנחנו אוהבים, אנחנו מתרחקים.

נראינו כמו ילדים במגרש המשחקים, התחבטנו כי חברנו הקטן דחף אותנו שלא בכוונה ונפלנו על הרצפה.

אז היום, הילד הפנימי שלי מעדיף להיות בשלום עם אלה שהוא אוהב.

גם אם אני צודק.

אני כבר מדבר, OUOUOU, בואו נלך ליצנים?

אנחנו חברים, היי.

הילד הפנימי שלנו תמיד רוצה שלום, אבל האגו שלנו - nuestro ego muy grande! שתוק את הילד הפנימי הזה.

ומה הפחד מכך?

פחד להיות מאושר?

אנו הולכים למלחמת שלפוחית ​​השתן.

משחק פנטומימה.

פיקה תופס ומגרד את הברך.

אחרי הכל, תסכולים שאנחנו לא מפסיקים לקבל.

בוגרת עיתונאות מ- PUC-RJ, התשוקה שלה היא לכתוב על מה שהיא חיה, מה היא רואה ומה היא מרגישה. אחרי הכל, לכל סיפור יש כמה צדדים, מה שמשתנה הוא הדרך לספר אותו - תמיד במצב רוח טוב.