אנשים עם שינה קלה הם הטובים ביותרסוגי אדם.
אני לא אומר את זה כי אני כן.
להפך, אני מכיר הרבה אנשים טובים שלא.
אבל אני מכיר בערכי.
תמיד הייתי סונו לייב: התעוררתי מהרעש הקל ביותר.
פעם, כשהייתי ילד, ישנתי שמעתי כפות זוחלות על הכרית שלי.
התעוררתי ונתקלתי בתיקן. אחרי אותו יום שכבתי עם אמי שבוע.
זה צריך להיות שינה קלה מאוד כדי להתעורר עם רגלי מקק.
אבל כוונתי היא שאנשי סונו ליב נוטים יותר לכבד את המרחב של זה.
הם דוקטורט באמפתיה.
האם ראית אי פעם שינה קלה מעלה מוסיקה חזקה בבוקר כשאתה מתעורר ובזמן שבני אדם אחרים ישנים?
לעולם לא!
מכיוון שהם יודעים שמלבד היותם רטובים להעיר אנשים אחרים - בכל דרך שהיא - הם לעולם לא יעשו זאת אפילו לבד.
גם השכנים לא אוהבים לטרוח.
סונו לייב הולך כמו נוצות בתוך הבית.
כשהם הולכים לשירותים, שום דבר לא יכול לעשות רעש. אם הם היו יכולים, אפילו המקלחת הייתה שקטה.
אם ניתן היה ליצור תקשורת באמצעות הבעות פנים, נהדר, הם אפילו לא היו רוצים לתקשר כל כך הרבה.
דבר, פשוט נמוך.
זה לא אומר שלשינה כבדה אין את הערך שלה.
הם ישנים כמו מלאכים, מה שמעורר קנאה עצומה באלה שמתעוררים בטיפת הגשם הראשונה שפוגעת בחלון.
אנשים עם שינה כבדה פחות לחוצים כי הם אפילו ישנים עם העבודה.
באופן כללי, Sleep Sleepers מתארכים עם שינה כבדה, אבל הם לא יודעים.
והם חושבים שבן הזוג שלהם הוא בדיוק כמוהם, אבל זה אף פעם לא.
זו מלחמת דו-קיום.
אבל כשבן אדם פוגש אחר, זו שמחה - כמו אחים שלא התראו הרבה זמן.
העובדה היא ששינה קלה ושינה כבדה מתפשטים כמו אילומינטי.
ולדעת לחיות עם אחד עם השני זו אמנות.
כי לכולנו יש פגמים. הקושי הגדול הוא להגדיר את עצמך ככזה או אחר ולדעת כיצד להתמודד עם הבדלים ומגבלות.
אבל, בואו נסכים, תמיד עדיף להשאיר את המוסיקה בקול רם כשכולם ערים.
מרינה אסטבאובוגרת עיתונאות מ- PUC-RJ, התשוקה שלה היא לכתוב על מה שהיא חיה, מה היא רואה ומה היא מרגישה. אחרי הכל, לכל סיפור יש כמה צדדים, מה שמשתנה הוא הדרך לספר אותו - תמיד במצב רוח טוב.
